החלטה בתיק בש"פ 7648/04

1.        המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין שני ניסיונות רצח המיוחסים לו. ניסיונות רצח אלו בוצעו, כך נטען, בשל סכסוך בין שני פלגים של משפחת אבו גאנם מרמלה, סכסוך אשר גבה עד כה שלושה קורבנות. על פי האישום הראשון ארב המשיב בצומת יתיר, יחד עם אחרים, לרכבם של המתלוננים המשתייכים לפלג היריב. משהגיעו המתלוננים למקום חסם את דרכם כלי הרכב בו נסע המשיב, והמשיב, ביחד עם אחר, החל לירות לעברם. רכבם של המתלוננים נפגע, אך הם הצליחו להימלט מן המקום למרבה המזל. כחודשיים לאחר מכן, על פי האישום השני, רדף המשיב ביחד עם אחרים אחרי רכבם של המתלוננים בשני כלי רכב, אחד מהם גנוב. במהלך המרדף נורו מספר יריות לעבר המתלוננים, בין היתר על ידי המשיב, וכתוצאה מכך נפצעו המתלוננים. לאחר הירי נמלט המשיב מן המקום ביחד עם אחר, ומשהבחינו השניים ברכב משטרתי ביצעו במהירות פניית פרסה על מנת להתחמק ממנו וכפסע היה בינם ובין פגיעה בו. בגין המעשים שפורטו מיוחסות למשיב שתי עבירות של ניסיון לרצח, שתי עבירות של קשירת קשר לפשע, וכן עבירות של החזקת נשק שלא כדין, קבלת רכב גנוב, שימוש ברכב ללא רשות, מעשי פזיזות ורשלנות ופציעה בנסיבות מחמירות.

2.        כתב האישום המקורי הוגש ביום 28.11.2003 נגד המשיב ונגד נאשם נוסף, חמאד אבו גאנם (להלן: חמאד). עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת לעצור את השניים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, ובקשתה התקבלה. ערר שהגישו השניים התקבל לגבי חמאד, אולם נדחה לגבי המשיב (החלטתי בבש"פ 475/04 מיום 26.1.2004). באותה החלטה צוין כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב לגבי כל אחד משני האירועים נשוא כתב האישום וכי נוכח המעשים המיוחסים למשיב קמה בעניינו עילת מעצר בגין מסוכנות.

3.        ביום 15.2.2004 הוגש כתב אישום נוסף באותה פרשה נגד ארבעה נאשמים אחרים, שעל פי הנטען היו מעורבים אף הם בשני האירועים נשוא כתב האישום. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של שלושה מבין ארבעה נאשמים אלה, אך בית משפט זה קיבל את עררו של אחד מהם, נעים אבו גאנם (להלן: נעים) והורה על שחרורו בתנאים מגבילים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי עוצמת הראיות בכל הנוגע לאירוע נשוא האישום הראשון אינה מצדיקה את מעצרו של נעים (החלטת כבוד השופט א' גרוניס בבש"פ 2405/04 מיום 19.3.2004). כמו כן נדחה עררה של המבקשת על שחרורו של הנאשם הרביעי (החלטת כבוד השופט א' גרוניס בבש"פ 2327/04 מיום 14.3.2004). בעקבות החלטתו של השופט גרוניס להורות על שחרורו של נעים, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו, ובקשתו נדחתה. ערר שהגיש המשיב בהקשר זה נדחה אף הוא (החלטתי בבש"פ 5927/04 מיום 6.7.04).

5.          עתה, לקראת חלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב בגין כתב האישום האמור, ומשטרם ניתנה הכרעת דין בעניינו, עותרת המבקשת להארכת מעצרו בתשעים ימים. ישיבת ההקראה של כתב האישום המקורי התקיימה עוד ביום 17.12.03, אך עד עתה לא התקיימה בתיק ולו ישיבת הוכחות אחת. המבקשת מתארת בבקשה את השתלשלות העניינים שהובילה את ההליכים למצב בלתי רצוי זה בציינה כי תחילה נקבע הדיון בפני הרכב אשר אחד משופטיו היה השופט י' אלון, ובפני הרכב זה אף התקיימה הקראת כתב האישום. דא עקא, משהתברר כי השופט אלון דן בעניין מעצרם של המשיב וחמאד- שני הנאשמים בכתב האישום המקורי- הועבר הדיון בתיק להרכב אחר בראשותו של הנשיא פלפל. דיון אחד שנקבע בפני הרכב זה בינואר 2004 למתן מענה, נדחה לבקשת בא כוח המשיב שלא קיבל לידיו את חומר הראיות בשלמותו, ודיון נוסף שנקבע לחודש פברואר 2004 נדחה אף הוא לבקשת המשיב שביקש להחליף את יצוגו; ביום 24.2.2004 התקיימה ישיבת מענה נוספת, בה הודיעה המבקשת לבית המשפט כי בינתיים הוגש כתב אישום נוסף בפרשה נגד ארבעה נאשמים נוספים, כמתואר לעיל וביום 3.3.2004 השיבו הנאשמים כולם לכתבי האישום הנפרדים וכן הביעו את הסכמתם לאיחוד שני התיקים. דא עקא, כתב-האישום המאוחד הוגש רק כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 19.4.04. המשיב הגיב לכתב-האישום המאוחד ביום 2.5.2004, והנאשמים האחרים עיכבו את תגובתם והגישוה ביום 19.5.04, לאחר שכל חומר החקירה הועמד לרשות בא כוחם. ביום 23.5.2004 נקבע התיק לשמיעה בפני ההרכב שאליו נקבע מלכתחילה, אך הוחלף בו השופט אלון אשר, כאמור, דן בעניין מעצרם של המשיב ושל חמאד. הרכב זה קבע בפניו שבע ישיבות להוכחות לחודשים ספטמבר ואוקטובר שנה זו וכמו-כן, נקבעה בפניו ישיבה ליום 6.7.2004 להגשת תיק מוצגים מוסכמים. בא כוח הנאשמים לא התייצב לישיבה זו בשל תקלה, אך מטרת הישיבה הושגה גם ללא התייצבותו, משניתנה על ידו הסכמה בעניין תיק המוצגים שיוגש.

6.        המבקשת אינה חולקת על כך שהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל אינה משביעת רצון, בלשון המעטה, אולם למרות זאת עותרת היא להארכת המעצר, בציינה כי המעשים המיוחסים למשיב - ניסיונות לרצוח את המתלוננים, תוך ביצוע ירי ברשות הרבים - מצביעים על מסוכנותו הרבה של המשיב למתלוננים ולציבור. המבקשת מוסיפה וטוענת כי ניהול המשפט צפוי להתקדם מאד במהלך תקופת ההארכה המבוקשת, נוכח העובדה שבתקופה זו צפויות להתקיים שבע ישיבות להוכחות.

           המשיב מצידו טוען כי אין מקום להורות על הארכת מעצרו, שכן ברור כבר עתה שמשפטו לא יסתיים בתקופת ההארכה המבוקשת. המשיב מוסיף וטוען כי חלק ניכר מהסיבות שהביאו לעיכוב בניהול המשפט אינן קשורות בו, וביניהן: קביעת התיק בפני הרכב בהשתתפות שופט שדן בעניין מעצרו, השתהותה של המבקשת בהגשת כתב האישום המאוחד, והעובדה שלא כל חומר הראיות הועמד לעיונו לכתחילה. לפיכך, כך מוסיף המשיב וטוען, אין לזקוף לחובתו את התמשכות ההליכים ויש להורות על שחרורו.

7.        אכן, קצב ניהול ההליכים בעניינו של המשיב אינו מניח את הדעת. המצב בו במהלך תשעה חודשי מעצר לא התקיימה ולו ישיבת הוכחות אחת אינו ראוי ואינו מוצדק. העיכוב נעוץ אמנם, בחלקו, בכך שנדרשה הגשת כתב האישום מאוחד בפרשה, לאחר איתורם של נאשמים נוספים, אולם בכך אין להסביר את השיהוי שחל מאז ניתנה הסכמת הנאשמים לאיחוד כתבי-האישום ועד הגשת כתב האישום המאוחד, כחודש וחצי מאוחר יותר. העובדה שהתיק נקבע להרכב לא מתאים, הועבר להרכב אחר, ואז חזר להרכב המקורי תוך החלפת השופט שדן בעניין המעצר, אף היא לא הייתה מחויבת המציאות ובודאי שלא תרמה לקידום שמיעת המשפט. ראוי לזכור את הכלל שקבע המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 לפיו משפטו של נאשם הנתון במעצר צריך להסתיים בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב-האישום. אכן, המחוקק הכיר בכך שייתכנו מקרים אשר יצדיקו את שהותו של נאשם במעצר מעבר לתקופה האמורה, אם יחרוג ניהול המשפט מסד הזמנים האמור; לכן איפשר המחוקק את הארכת המעצר בהתאם לסעיף 62 לחוק. אולם, מקרים אלו הינם בבחינת החריג לכלל ואין להפכם לכלל (ראו: בש"פ 5118/03 מדינת ישראל נ' אברוטין ואח' (לא פורסם)). על אחת כמה וכמה שאין להשלים עם מצב בו שמיעת ההוכחות טרם החלה במהלך התקופה שנקבעה בחוק לסיום המשפט. יחד עם זאת, השיקול של התמשכות ההליכים, על אף שהוא כבד משקל, אינו השיקול הבלעדי, ומולו יש להעמיד את האינטרס הציבורי הקיים לעתים בהמשך מעצרו של הנאשם על אף התמשכות ההליכים המתנהלים נגדו (ראו: בש"פ 11151/03 מדינת ישראל נ' אברמוב (לא פורסם); בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף ואח' (לא פורסם)). בנסיבות המקרה שלפנינו, אני סבורה כי קיים אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה להמשך שהותו של המשיב במעצר, ואינטרס זה מצדיק את קבלת הבקשה למרות השלב שבו נמצא ההליך (השוו: בש"פ 8530/02 מדינת ישראל נ' שרעבי (לא פורסם); בש"פ 3520/04 מדינת ישראל נ' ארובס (לא פורסם); בש"פ 3369/04 מדינת ישראל נ' שמואל  (לא פורסם)): המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים, ודבקותו, לכאורה, בניסיון לרצוח את המתלוננים מקימה חשש ממשי כי הוא ימשיך בניסיונותיו אם ישוחרר ממעצרו. העובדה שבמהלך המרדף אחרי המתלוננים סיכן המשיב עוברי דרך, הן בשל נסיעתו הפרועה והן בשל היריות שירה ברשות הרבים, מעצימה את מסוכנותו. ראוי להדגיש כי במהלך האירוע ניסה המשיב להימלט מן המשטרה, ואף סיכן את השוטרים שהיו מעורבים במרדף. עובדה זו, כמו גם העובדה שניסיונות הרצח בוצעו בראש חוצות, מובילה למסקנה כי המשיב נחוש ואינו נרתע - אף לא מפני גורמי החוק - לעשות כל שביכולתו על מנת לממש את כוונתו לרצוח את המתלוננים.

8.        סוף דבר- הבקשה מתקבלת. יחד עם זאת אני רואה להעיר בשולי הדברים כי ראוי שהמבקשת תעשה כל מאמץ מצידה על מנת לקדם את שמיעת המשפט, בין היתר בדרך של פנייה אל בית המשפט הדן בתיק על מנת לקבוע מועדי ישיבות נוספים בהקדם.

           ניתנה היום, ח' אלול, תשס"ד (25.08.04).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: